אח, כמה הבטחות גלומות בתוך השפורפרות הנהדרות האלה!
אלגנטיות. זוהר. חושניות. תאווה. התרוממות רוח. נשיות במיטבה. שומדבר לא מאיר את הפנים הנקביות כמו ליפסטיק טוב, הנמשח על השפתיים בתשומת לב ומתהדר בגוון עז.
אני כמובן רחוקה מלהיות הראשונה שהגיעה לתובנה הגנדרנית הזו. הקדמונים בעת העתיקה נהגו לאפר את פני פסלי הפולחן שלהם, על מנת "להעניק להם חיים".
נשים מסופוטמיות היו הראשונות להשתמש בשפתון, כאשר היו מרסקות אבנים טובות ומקשטות איתן את השפתיים. במצריים העתיקה האודם כבר נרקח ממשחה הכללה חינה, חיפושיות ונמלים כתושות (סקסי), שיצרה פיגמנט ארגמני.
אישה במצרים העתיקה צובעת את שפתיה
מאוחר יותר השפתון הגיע גם לאירופה. במאה ה-16 באנגליה, המלכה אליזבת' הראשונה התהדרה בשפתון אדום עז, על רקע פניה החיוורים מאוד. המראה הפך לאייקוני וצבר פופולאריות מסויימת, אך עדיין נשות אנגליה נרתעו משימוש בשפתון בעצמן. השפתון באותה תקופה הופק מחרקי השני. צבע הארגמן שהתקבל על השפתיים היה חזק מאוד ונחשב לפרובוקטיבי, תיאטרלי ולא טבעי. מי שהשתמשו בעיקר באודם היו פרוצות ומנגד שחקניות על במה.
המלכה אליזבת' ה-1, אייקון אודם ראשונה.
במקביל לאנגליה, בצרפת האודם דווקא אומץ בקלות יחסית (ידוע שהצרפתיות זורמות). לקראת סוף המאה ה19 חברת הבשמים הצרפתית Guarlein החלה לייצר אודמים. זו היתה הפעם הראשונה שנרקח אודם במפעל בייצור המוני והופץ לקהל הרחב. ב1890 הוסיפו לאודם בסיס משמנים ומשעווה, מה ש"ריכך" את הפיגמנט החזק ויצר מראה טבעי יותר, ששיכנע, אמנם רק לקראת 1920, גם את הפוצה שבבריטיות לקבל על עצמה את בשורת הליפסטיק. מאז ועד היום, הליפסטיק הוא מוצר האיפור הפופולארי ביותר בקרב נשות התרבויות המפותחות.
פרסומת לליפסטיק של גרלן, 1937.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה