...Inspiration

My Beautiful Jane

תכירו את גיין אלדריג', בעלת אחד הבלוגים הפופולאריים בעולם כיום- Sea Of Shoes. ג'יין הינה אחת מחלוצות הבלוגריות הבינלאומיות, שבתחילת דרכן עוד לא הבינו את הכח וההשפעה העצומים שעתיד להיות לבלוגים שלהן על עולם האופנה. ג'יין החלה את הבלוג שלה ב2007, בהיותה בת 15 בלבד- תלמידת תיכון משועממת שחיפשה עיסוק להעביר עימו את זמנה הפנוי. היא גרה עם אימה(מעצבת אופנה ובעצמה בעלת בלוג, העוסק באופנה ובעיצוב פנים) ואחותה בTropy Club, פרוור צפוני עשיר למהדרין בטקסס, ארה"ב, שם היא חיה עד היום חיים הדוניסטים וחסרי דאגות.

החדר של ג'יין. Too shoes to be true...

ואם בענייני אוספים עסקינן, ג'יין היא אספנית כפייתית של נעלי מעצבים. בבלוג שלה היא מתעדת את עצמה בסטיילינג משובב נפש, בו ניתן לראות את חיבתה העזה לפירטי וינטאג' (עם עדיפות לפרוות והדפסים מנומרים) , אותם היא משלבת בססגוניות נועזת, כשהיא חמושה בנעליה החלומיות. באמתחתה למעלה מ90 זוגות נעליים והמעצבים החביבים עליה הם מרג'יאלה, פראדה, ג'יבאנשי ומארני.

סדר יומה של ג'יין מוקדש כמעט כולו לבלוג שלה. כל תיעוד לבלוג הוא הפקה שלמה, לה היא מקדישה אח"כ זמן עריכה ממושך. בראיון שנערך עמה לא מזמן נשאלה מהם הדברים שהיא לא יכולה לחיות בלעדיהם. שימו לב מה היא ענתה:

"Lots of time alone, lots of sunlight, nice clothes and nice shoes"

....

אין ספק שהבחורה חייה את החיים הטובים (כלומר חיה בסרט).

הבלוג של ג'יין זוכה, כאמור, למאות אלפי עוקבים וביסס את מעמדה כמוזה אופנתית. לתצוגות אופנה נחשבות כבר מספר שנים שהיא מוזמנת דרך קבע, ולאחרונה חברת Urban Outfitters יצרה בשיתוף עמה קולקציית נעליים הנושאת את שם הבלוג שלה. גם מותג האופנה Gryphon פנה לג'יין ואמה לפני כשנה ומעיל טרנץ' שעיצבו השתיים, בעל שרוולי פעמון ארוכים, הושק בחנויות המותג בעולם במהדורה מוגבלת.

למעלה- מתוך קולקציית הנעליים לאורבן אאוטפיטרס, ולמטה לבושה במעיל הטרנץ' שעיצבה עם אימה

ג'יין מבחינתי היא הלקוחה האידאלית. צעירה ותוססת, ג'ינג'ית לוהטת, נשית מאוד.. סוג של ליפסטיק אנושי מהלך. יש לה סטייל היסטרי, אדג' אוונגרדי ויחד עם זאת קלאסה של ליידי אמיתית. תראו לי עוד מישהי שהתחפשה בHalloween בפאקינג גיל 3 לקוקו שאנל?!

The Sexy Secret Weapon

הנשק, על כל סוגיו, משמש מאז ומעולם אמצעי הגנה כמו גם התקפה. כך גם הליפסטיק הנשי.

כל חובבת ליפסטיקים, בין אם היא מודעת לכך ובין אם לא- למעשה מורחת על שפתיה את הנשק הסודי שלה. לא בכדי המאפיין הבולט של הפאם פאטאל- אותה דמות נשית המנצלת את מיניותה העוצמתית בכדי להפיל ברשת את הגבר חסר האונים- הוא הליפסטיק האדום. ההשפעה שיש לאישה בעלת שפתיים בוערות מאודם על גברים (כל עוד הם סטרייטיםֿ ושפויים, כן?) היא מיידית ואפקטיבית- קשה מאוד לעמוד בפניה. בסקר רחב היקף שנערך לא מזמן בבריטניה קבעו יותר ממחצית הגברים ששפתיים אדומות הן הדבר הסקסי ביותר בגוף האישה. במחקר נוסף שנערך שם, בוצע מעקב אחרי כמאה נשים שהיו מועמדות למשרות שונות, במספר חברות גדולות. נמצא כי כל הנשים שהתקבלו- הגיעו עם ליפסטיק לראיון העבודה שנערך להן! נתון מאוד מרשים, מה שמוכיח כי אודם על השפתיים משדר לא רק חושניות ופתיינות, אלא גם מצב רוח טוב, בריאות, חיונות ורעננות.

בכל המשברים הגדולים לאורך ההיסטוריה, החל במלחמות עולם וכלה במשברים כלכליים, המכירות של הליפסטיק עלו בצורה דרמטית. יש בו משהו כנראה, שעוזר לנו לשמור על שפיות ועל שליטה בחיינו דרך שגרת טיפוח- הגורמת לנו להיראות במיטבנו גם ברגעים הקשים.

סקרלט ג'והנסון החד פעמית, בפרסמות של דולצ'ה וגבאנה. פאם פאטאל אמיתית.

בנוסף למנגנון ההגנה-התקפה של הליפסטיק, ישנו גם הדימיון החיצוני המובהק בינו לבין דימויים מעולם הנשק.

דגמא מדליקה במיוחד לאיפור הנשי ככלי נשק מופיעה בעבודותיו של Massimo Gammacurta, צלם סטילס איטלקי שחי ופועל בניו יורק.

ובסוף השבוע האחרון נתקלתי גם באיור הסאטירי הזה, המופיע בפינה קבועה במוסף הדעות של עיתון "הארץ".

הוא כמובן מתייחס ל"משלוח המנות" שקיבלה ממשלת ישראל מספינת הנשק שהיתה אמורה להגיע לארגוני טרור ברצועת עזה ואותרה ע"י השייטת. אך כל מה שאני רואה כאן זה ליפסטיקים ענקיים! לא ככה?

איך הכל התחיל?

אח, כמה הבטחות גלומות בתוך השפורפרות הנהדרות האלה!

אלגנטיות. זוהר. חושניות. תאווה. התרוממות רוח. נשיות במיטבה. שומדבר לא מאיר את הפנים הנקביות כמו ליפסטיק טוב, הנמשח על השפתיים בתשומת לב ומתהדר בגוון עז.

אני כמובן רחוקה מלהיות הראשונה שהגיעה לתובנה הגנדרנית הזו. הקדמונים בעת העתיקה נהגו לאפר את פני פסלי הפולחן שלהם, על מנת "להעניק להם חיים".

נשים מסופוטמיות היו הראשונות להשתמש בשפתון, כאשר היו מרסקות אבנים טובות ומקשטות איתן את השפתיים. במצריים העתיקה האודם כבר נרקח ממשחה הכללה חינה, חיפושיות ונמלים כתושות (סקסי), שיצרה פיגמנט ארגמני.

אישה במצרים העתיקה צובעת את שפתיה

מאוחר יותר השפתון הגיע גם לאירופה. במאה ה-16 באנגליה, המלכה אליזבת' הראשונה התהדרה בשפתון אדום עז, על רקע פניה החיוורים מאוד. המראה הפך לאייקוני וצבר פופולאריות מסויימת, אך עדיין נשות אנגליה נרתעו משימוש בשפתון בעצמן. השפתון באותה תקופה הופק מחרקי השני. צבע הארגמן שהתקבל על השפתיים היה חזק מאוד ונחשב לפרובוקטיבי, תיאטרלי ולא טבעי. מי שהשתמשו בעיקר באודם היו פרוצות ומנגד שחקניות על במה.

המלכה אליזבת' ה-1, אייקון אודם ראשונה.

במקביל לאנגליה, בצרפת האודם דווקא אומץ בקלות יחסית (ידוע שהצרפתיות זורמות). לקראת סוף המאה ה19 חברת הבשמים הצרפתית Guarlein החלה לייצר אודמים. זו היתה הפעם הראשונה שנרקח אודם במפעל בייצור המוני והופץ לקהל הרחב. ב1890 הוסיפו לאודם בסיס משמנים ומשעווה, מה ש"ריכך" את הפיגמנט החזק ויצר מראה טבעי יותר, ששיכנע, אמנם רק לקראת 1920, גם את הפוצה שבבריטיות לקבל על עצמה את בשורת הליפסטיק. מאז ועד היום, הליפסטיק הוא מוצר האיפור הפופולארי ביותר בקרב נשות התרבויות המפותחות.

פרסומת לליפסטיק של גרלן, 1937.

My LipstiCollection

"מה תמיד נוכל למצוא בתיק שלך"? ;"מהו הפריט שאת לא יוצאת מהבית בלעדיו"?

מכירים את השאלות הנדושות האלה, המופיעות כמעט בכל ראיון בעיתון נשים סוג ד' (להשיג בקיוסק הקרוב לביתך)?

אז קודם כל ושלא יהיה כל ספק, אני חולה על הראיונות האלה ובמיוחד על שאלות מטופשות כגון אלו (הידעתם שהדוגמנית רותם סלע לא יוצאת מהבית בלי מעגל ריסים? תודו שפיסת המידע הזאת עשתה כרגע פלאים לאינטלקט שלכם).

ועד שיומי הגדול יגיע ואזכה להתראיין במגזין דה לה שמעטה אודות פריטי החובה בתיק שלי, אני כאן כדי לשתף אתכם בפריט שאני לא יכולה בלעדיו- והוא הליפסטיק.

במקרה שלי, מדובר לא בפריט אחד אלא באוסף די מכובד ובתיק שלי תמצאו לפחות חמישה שישיה אודמים שונים, כי זה שמרחתי בבוקר את ה-"Roasted Almond" שלי, לא אומר שאני לא ארצה לשדרג ל-"Runway Red" לקראת הצהריים. מלבד האודמים שנמצאים איתי בתיק, יש כמובן גם את אלו שלא יוצאים מהמקרר, על מנת לשמור על ביטחונם האישי. אלו נמרחים ברוב טקס רק באירועים מיוחדים. דוגמא עדכנית לכך הוא ליפסטיק החתול היקר שלי, מבית היוצר של חברת Paul&Jow. לאחר שנתקלתי ביצירת המופת הזאת על מסך המחשב שלי, ידעתי שלא אמצא מנוח עד שהיא תהיה בהישג ידי. וכך, בתיווכו של חבר טוב שרכש אותו עבורי בארה"ב, אותו חתול ורדרד הצטרף לפני מספר חודשים לנבחרת המקרר וחי שם בשלום ובקור אירופאי אלגנטי עם שאר עמיתיו (כמובן שאני משתמשת רק בצד האחורי שלו, כדי חלילה לא להרוס את חריטות העיניים והשפם בהן הוא מתנאה).

אודם החתול וחבר נוסף מהמקרר

רכישת אודם לאוסף שלי מושפעת ממספר קרטריונים: העדיפות היא בראש ובראשונה לגוון עז, כזה שהעין שלי באופן אוטומטי מתפקסת עליו וגורמת לכל שאר האודמים במדף להיראות כמו רקע מטושטש ולא רלוונטי. יש לי חולשה גם לאריזות מושקעות בשלל צבעים והדפסים וקרטריון אחרון חביב הוא עניין השם שהוענק לגוון. יש לי אובססיה לשמות של אודמים, קל מאוד לקנות אותי עם שם מדליק, כזה שמעלה חיוך קל על השפתיים ומשכנע אותי באופן סופי שבאודם עם שם כזה- שווה להשקיע.