יש משהו מאוד מעניין במנגנון של הליפסטיק. האודם, שיוצא ונכנס מן המיכל בתנועה סיבובית, הזכיר לי חילזון שמציץ מן הקונכייה שלו ומתבצר חזרה בתוכה. יצאתי לשטח (אה לגינה) בכדי לעניק "בית" לחשופית ההומלסית, חסרת הקונכייה, סקרנית עד מאוד לראות כיצד היא תתפקד בתוכו. כמובן שלא מדובר בפעולה פשוטה, בוודאי לא לקיסרית אריסטוקרטית שכמותי. מזל שיש לי אימא, קיבוצניקית מלידה ובנשמתה שאין יותר מידי דברים שמזיזים לה, בטח לא לתפוס חשופית בידיים חשופות. וכך הוכנסה היצורה הרירית למיכל המבריק הכסוף, בנחישות וברגישות כמובן.
אינטרפטציה שלי לצילום בטקסטיל
הדימוי שהתקבל מרתק בעיניי. החשופית, נתונה במיכל הליפסטיק, הצליחה להוציא אותו לחלוטין מההקשר היוקרתי והנוצץ שלו. לעומת זאת המיכל המפתה דווקא עשה שירות לא רע לאותה רכיכה (אפשר בכלל לקרוא לדבר הזה בעל חיים?) שאני, לפחות, בד"כ סולדת ממנה ותופסת אותה כיצור דוחה בעליל. שני האובייקטים ביחד תפקדו בצורה מסקרנת ומעוררת מחשבה. אפשר כמובן גם לדבר בהקשר הזה על שקר היופי, על תעשייה שמוכרת לנו הבטחה לחיים יפים וזוהרים בתוך שפורפרות מתכת. וגם על הצבע מול הטבע- מדוע אני, יום יום, משנה במשיחה את צבע השפתיים הטבעי שלי? כופה על מה שהטבע נתן לי גוון כזה או אחר?
כאמור, מעורר מחשבה. לא אמרתי שלכל דבר יש לי תשובה...!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה